מאמר

מתילן כחול בניתוח סינוס פילונידלי: ראיות על מיפוי והישנות

מתילן כחול בניתוח סינוס פילונידלי: ראיות על מיפוי והישנות

סינוס פילונידלי הוא תעלה מתחת לעור סמוך לעצם הזנב, שלעיתים קרובות יש לה הסתעפויות צדדיות שקשה לראות במהלך ניתוח. הניתוח נכשל כאשר רקמה חולה נותרת במקומה, ולכן מנתחים רוצים דרך אמינה לאתר כל הסתעפות לפני החיתוך. הזרקת מתילן כחול לפתח הסינוס צובעת את מערכת התעלות בכחול ומספקת למנתח מפה חזותית שאפשר לפעול לפיה.

המפה הזאת היא כלי עזר להמחשה, לא טיפול. ההבחנה חשובה משום שהספרות על ניתוחים פילונידליים עם מתילן כחול מערבבת שתי שאלות שונות. הראשונה היא האם הצבע מסמן במדויק את כל הרקמה החולה. השנייה היא האם למטופלים שבניתוח שלהם נעשה שימוש בצבע יש פחות הישנויות כעבור שנים. צבע יכול להיכשל במבחן הראשון תחת המיקרוסקופ ועדיין להיות קשור לתוצאות טובות יותר במרפאה, או להפך. שני המחקרים שפורסמו ומצוטטים בתדירות הגבוהה ביותר בנושא זה עונים כל אחד רק על אחת מהשאלות האלה, במערכי מחקר שונים ובמעקב שונה.

מה המנתח מנסה לראות

אפשר לחשוב על הצבע כסימון של מבנה נסתר. המנתח מזריק נוזל כחול דרך הפתח בעור, ממתין שיתפשט בתעלות המחוברות זו לזו, ואז כורת את הרקמה הצבועה. כל מה שהצבע לא הגיע אליו, או כל רקמה חולה שלא הייתה מחוברת מלכתחילה לתעלה שאליה הוזרק הצבע, נותרים לא צבועים ועלולים להתפספס.

לכן שלושה דברים יכולים להשתבש, כל אחד בנפרד. ייתכן שהצבע לא ימלא כל הסתעפות. ייתכן שהמנתח לא יסיר את כל מה שנצבע. ורקמה מחוץ לגבול הצביעה עדיין עשויה להכיל ממצאי מחלה מיקרוסקופיים. המחקרים שלהלן בוחנים בנפרד חלקים שונים בשרשרת הזאת, ולכן אי אפשר למצע את תוצאותיהם יחד.

קוראים המשווים בין טכניקות ניתוחיות עשויים להתעניין גם בסקירה הרחבה של שימושים כירורגיים במתילן כחול ובהסברים הנפרדים על ההבדל בין צביעה בצבע לבין טיפול ברקמה, ועל האופן שבו הישנות מוגדרת ונמדדת.

הישנות בטווח הארוך: מחקר עוקבה תצפיתי

הראיות על הישנות מגיעות ממחקר עוקבה רטרוספקטיבי שעליו דיווחו Doll ועמיתיו בכתב העת International Journal of Colorectal Disease, במאמר שכותרתו מציגה ישירות את הממצא המרכזי ושהמעקב ארוך הטווח שלו אחר מתילן כחול במחלה פילונידלית חריפה ממושך בהרבה מזה שברוב המחקרים הכירורגיים.

החוקרים זיהו 1,960 מטופלים שנותחו לראשונה בשל מחלה פילונידלית בשלושה בתי חולים צבאיים בגרמניה בין 1980 ל-1996, ולאחר מכן בחרו 247 למעקב טלפוני מפורט. משך המעקב הממוצע היה כ-15 שנים, בטווח של כ-9 עד 25 שנים. אוכלוסיית המחקר הורכבה בעיקר מגברים צעירים ששירתו בצבא. הטכניקה הניתוחית השתנתה: כשני שלישים עברו כריתה עם החלמה פתוחה, רבע עברו כריתה עם סגירה ראשונית בקו האמצע, והשאר עברו מרסופיאליזציה.

החשיפה הוגדרה בפשטות: ל-197 מטופלים הוזרק מתילן כחול בתחילת הניתוח כדי לסמן את מערכת התעלות, ול-50 לא. השימוש בצבע תואר כהזרקה יחידה וזהירה, ללא דיווח על ריכוז או נפח. השימוש לא הוקצה באקראי. מנתחים בחרו בצבע בתדירות גבוהה בהרבה במחלה כרונית עם פיסטולות מאשר במורסות חריפות, ובתדירות גבוהה יותר כאשר היו יותר פתחי סינוס, כך ששתי הקבוצות היו שונות מלכתחילה.

הישנות הוערכה באמצעות שאלון טלפוני שנקבע מראש. מטופלים נחשבו כמי שחוו הישנות רק לאחר החלמה ראשונית, ללא חבלה מאוחרת יותר בעצם הזנב, ובתוספת קריטריון חד-משמעי אחד (אבחנה של רופא, פתיחה או כריתה חוזרת, סינוס חדש, שיער בפתח, הפרשה מוגלתית) או שני קריטריונים פחות חד-משמעיים (אודם, נפיחות, כאב, הפרשה).

ההישנות הגולמית לאורך כל התקופה הייתה 32 מתוך 197 עם צבע (16 אחוזים), לעומת 15 מתוך 50 ללא צבע (30 אחוזים). אומדני קפלן–מאייר לאחר 20 שנים, המביאים בחשבון משכי מעקב שונים, היו כ-20 אחוזים עם צבע ו-38 אחוזים בלעדיו, עם ערך p של 0.018 במבחן log-rank. במודל קוקס רב-משתני דיווחו המחברים על יחס דמוי יחס סיכויים של 0.45 לשימוש בצבע. רוב ההישנויות הופיעו בתוך חמש שנים, אך חלקן הופיעו גם 17 שנים לאחר הניתוח, וזו הסיבה שמעקב ממושך חשוב להערכת טענות על הישנות במחלה פילונידלית לאחר שימוש במתילן כחול.

הדפוס בתתי-הקבוצות מחייב זהירות. במחלה חריפה עם היווצרות מורסות, האומדנים לאחר 20 שנים היו כ-19 אחוזים עם צבע לעומת 43 אחוזים בלעדיו, אך עם 79 מטופלים בלבד ההבדל לא הגיע למובהקות (p = 0.078). במחלה כרונית, האומדנים היו כ-19 אחוזים לעומת 24 אחוזים (p = 0.35), כלומר למעשה לא הודגם הבדל. הקשר הכולל נבע אפוא מתת-קבוצה קטנה מכדי לבסס מסקנה בפני עצמה, במחקר שבו הקצאת הטיפול לא הייתה אקראית וקבוצת הביקורת כללה רק 50 מטופלים.

חשוב באותה מידה להבין מה המחקר הזה אינו מראה. הוא לא מדד את דיוק המיפוי, לא השווה ממצאים היסטולוגיים בין ניתוחים עם צבע לניתוחים ללא צבע, ולא דיווח על השוואה שימושית בין שימוש בצבע לאי-שימוש בו בנוגע לסיבוכי פצע או לזמן ההחלמה. אלה ראיות לקשר בין שימוש בצבע להישנות נמוכה יותר בטווח הארוך בעוקבה היסטורית אחת, ולא הוכחה שהצבע גרם לכך. הטיה עקב ההתוויה לשימוש, השפעות של תקופת הטיפול ותמהיל הטכניקות נותרות כולן שאלות פתוחות.

מה הצבע צובע בפועל: מחקר של דגימות מזווגות

המחקר השני בוחן ישירות את שאלת המיפוי, אך במערך שקל לפרש באופן שגוי. Idiz ועמיתיו פרסמו מחקר שהגדירו כניסוי אקראי פרוספקטיבי, והמחקר ההיסטופתולוגי של דגימות מזווגות בכריתה פילונידלית בהכוונת מתילן כחול עדיין מצוטט לעיתים כראיות מניסוי אקראי. ברישום הניסוי של אותו מחקר מופיעה קבוצה יחידה ללא הקצאה וללא סמיות, ולכן הסיווג המדויק הוא מחקר פרוספקטיבי בעל זרוע אחת עם דגימות מזווגות מאותו מטופל, ולא השוואה אקראית בין שימוש בצבע לאי-שימוש בו.

שלושים ושלושה מטופלים עם מחלה ראשונית לא מסובכת השתתפו במחקר. דלקת חריפה, מורסה ומחלה חוזרת היו קריטריונים להוצאה מהמחקר, כך שאוכלוסייה זו היא כמעט תמונת ראי של תת-הקבוצה החריפה שבה מחקר Doll הצביע על ההשפעה הגדולה ביותר. לכל מטופל הוזרקו לפחות 4 mL של מתילן כחול דרך כל פתח סינוס, בלחץ מספיק כדי שהצבע ידלוף מהתעלה. לאחר מכן כרת המנתח את כל הרקמה הכחולה יחד עם פתח הסינוס כדגימה אחת (קבוצה 1), בדק את החלל שנותר, וכרת בנפרד כל רקמת גרנולציה לא צבועה שנראתה חשודה בבדיקה מקרוסקופית, כדגימה שנייה (קבוצה 2).

פתולוג בסמיות דירג חמישה מאפיינים מיקרוסקופיים בשתי הדגימות: זקיקי שיער מוגדלים, שכבות קרטין מפוזרות, תסנין דלקתי, גופי שערות ופיברוזיס.

הצביעה התמקדה באזור שבו המחלה הייתה החמורה ביותר, אך לא תחמה אותה. ממצאים חריגים נותרו שכיחים בדגימה השנייה, הלא צבועה: זקיקים מוגדלים ב-31 מתוך 33, שכבות קרטין ב-29 מתוך 33 ודלקת ב-30 מתוך 33. גופי שערות היו המאפיין שהבדיל בצורה הברורה ביותר בין הדגימות: הם נמצאו ב-29 מתוך 33 דגימות צבועות, אך רק ב-5 מתוך 33 דגימות לא צבועות. ציוני העוצמה הממוצעים היו גבוהים יותר ברקמה הצבועה בכל אחד מהמאפיינים. במילים פשוטות, הגבול הכחול סימן את מרכז המחלה בלי להקיף את כל הרקמה שהייתה חריגה מבחינה היסטולוגית.

שתי מגבלות מסייגות גם את המסקנה הזאת. הדגימה השנייה לא הייתה דגימה שיטתית של כל הרקמה הלא צבועה. היא נלקחה רק כשהמנתח ראה רקמת גרנולציה חשודה ובחר לכרות שוב, ולכן נדגמו בה באופן מועדף האזורים הלא צבועים שנראו החמורים ביותר; אי אפשר להפיק ממנה רגישות אמיתית או שיעור אמיתי של תוצאות שליליות כוזבות במיפוי בצבע. נוסף על כך, המחקר לא דיווח כלל על תוצאות קליניות: לא שיעור הישנות, לא שיעור זיהומים, לא שיעור היפרדות שולי הפצע ולא זמן החלמה. ממצאים מיקרוסקופיים חריגים מעבר לגבול הכחול הם מדד חלופי, לא הוכחה שאותם מטופלים היו חווים הישנות.

השוואת שני המחקרים זה לצד זה

Doll ועמיתיו, 2008Idiz ועמיתיו, 2014
מערך המחקרמחקר עוקבה תצפיתי רטרוספקטיבי, השוואה לא אקראית בין שימוש בצבע לאי-שימוש בומחקר פרוספקטיבי בעל זרוע אחת, דגימות מזווגות מאותו מטופל
מטופלים247, שילוב של מחלה חריפה וכרונית, בתי חולים צבאיים33, מחלה ראשונית לא מסובכת בלבד
פרוטוקול הצבעהזרקה יחידה, המינון לא דווחלפחות 4 mL לכל פתח, הריכוז לא דווח
מדד התוצאה העיקריהישנות לפי שאלון, מעקב ממוצע של 15 שניםממצאי מחלה מיקרוסקופיים שנותרו מעבר לגבול הצביעה, ללא מעקב קליני
תוצאות הקשורות לפצעאין השוואה שימושית בין שימוש בצבע לאי-שימוש בולא דווחו
הממצא המרכזיהישנות לאחר 20 שנים: כ-20% עם צבע לעומת 38% בלעדיוהרקמה הלא צבועה עדיין חריגה, אם כי בעוצמה נמוכה יותר

השורות האלה אינן מתלכדות לכדי מסקנה אחת. מחקר העוקבה מודד תוצאה קלינית לאורך עשרות שנים בלי לבדוק את דיוק המיפוי. מחקר הדגימות המזווגות בודק את שלמות המיפוי תחת המיקרוסקופ בלי למדוד תוצאה קלינית כלשהי. אף אחד מהם אינו השוואה אקראית בין ניתוח בהכוונת צבע לניתוח ללא הכוונת צבע, הכוללת הן מדדי הישנות והן מדדי תוצאה הקשורים לפצע, ואין ניסוי כזה בצמד המחקרים הזה.

מכאן נותרות שלוש אמירות מבוססות לכל מי שדן עם מנתח באפשרויות לשימוש במתילן כחול בניתוח סינוס פילונידלי. ראשית, מחקר ממושך אחד, אך לא אקראי, קושר שימוש בצבע להישנות נמוכה יותר, בעיקר במקרים חריפים, עם אי-ודאות רבה. שנית, מחקר מנגנוני קטן אחד מראה שצביעה בצבע מעריכה בחסר את היקף המחלה מבחינה היסטולוגית, בלי להראות שהממצאים המיקרוסקופיים הנוספים גורמים להישנות. שלישית, אף אחד מהמחקרים אינו תומך בטענות בנוגע לזיהום בפצע, למהירות ההחלמה או לשיעורי הסיבוכים בניתוח בהכוונת צבע, משום שאף אחד מהם לא מדד את ההשוואות האלה.

השאלה המעשית שכדאי להעלות בייעוץ היא אפוא ממוקדת: בהתחשב בטכניקה המתוכננת (החלמה פתוחה, סגירה או מתלה), האם המנתח משתמש בצבע כדי לאתר תעלות, ומה הוא עושה לגבי רקמה חשודה ולא צבועה בשולי החלל? הראיות מצביעות על קשר סביר אך לא מוכח בין הצבע להישנות, ועל מגבלה מתועדת שלו כסמן אנטומי. כל מה שמעבר לכך הוא אקסטרפולציה.

Google AdSense